חודש אב, אני שמה לב שבחודש אב, כשמו כן הוא, כולם עסוקים בהורות, והרבה תפילות נשפכות לאבינו שבשמיים. אם זה שיבוץ בגנים, בת”תים, בתי ספר, ישיבות וסמינרים. כל הורה רוצה את הכי טוב לילדיו, הבעיה מתחילה כשהילד חושב שהוא יודע מה טוב עבורו. בתי התקבלה לסמינר, אחד הטובים בעיר, השם ישמור אותה. אבל להפתעתי היא הודיע לנו שהיא רוצה ללכת דווקא לסמינר שלא כל כך מתאים בעיננו. הילדה כבר גדולה ואי אפשר לכפות עליה. אבל אין חכם כבעל נסיון, ודברים שרואים מכאן לא רואים משם. בעיניה התמונה היתה ורודה ואידילית והיא לא הבינה למה אנו מתנגדים בכלל. השיקולים שלנו היו יותר ממבוססים, אבל היא בשלה. התייעצנו עם רב, עם יועצת חינוכית ומי לא. כולם בדעה שבגיל כזה היא צריכה ללכת לאן שליבה חפץ. אבל מה אם ליבה הצעיר וחסר הנסיון עוד לא בשל לעשות בחירה טובה עבורה. בשלב הזה, לאחר מאבקים פנימיים אם לשכנע או לא, אם לזרום או לא… התקשרתי ל”חסדי ינון” שיעשו לה “פדיון נפש” כדי שתוכל לבחור את המקום הכי טוב עבורה. מיד אחרי הפדיון, ההתנגדויות והאוירה הקשה שלוותה את השיחות ביננו נעלמו. יכולנו פתאום לשבת ולשוחח בצורה עניינית ובוגרת. למרות הכל היא החליטה שהיא הולכת למקום שהיא רוצה. אמרתי לעצמי שזה רצון השם, וכנראה זה הכי טוב עבורה. קבלתי עלי את הדין באהבה. לא אשקר ואומר שהייתה לי צביטה בלב. אבל הרגשתי שזה כבר הנסיון שלי ועלי להתגבר. מה שקרה אחרי זה היה סיבוב מאד מהיר ומפתיע, כשבסיעתא דשמייא מצאה את עצמה בסמינר השני מרצונה הטוב, בלי ויכוחים והתנגדויות. כאילו יד סבלנית ובלתי נראת הובילה אותה בעדינות למקומה. תודה אבא!
תפריט
